גזר דין בתיק תת"ע 3450-10-11

הנאשם שבפניי הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א) ו- 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: " הפקודה") ; ועל תקנה 169 א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

הטענה העובדתית היא כי ביום 09.09.2011 בשעה 01:13, נהג הנאשם ברכב מסוג "מזדה" מ"ר 722-44-29, בהיותו שיכור. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר נשוף הוא מעל הכמות המותרת בחוק.

משום שכך, בדיון שהתקיים לפניי ביום 11.07.2012 ביקש ב"כ המאשימה להשית על הנאשם את עונש המינימום הקבוע בפקודה. מנגד, הסנגור ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם ציין כי קיימת בעיה בתשתית הראייתית. כך, למשל, אין פלטים בתיק ואין ערך של הבלון.   בעיות שאין ספק כי הן קיימות.

עוד ציין, כי מדובר בנאשם צעיר בן 29, ללא עבר פלילי. אמו נפטרה כשהיה בן 12. הסנגור הדגיש כי למרות הרקע המשפחתי הקשה והמשבר הגדול שעבר בחייו, הנאשם מנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי; הנאשם שירת שירות צבאי מלא וכיום  עובד בעבודה מסודרת כשף במסעדה.

כידוע ישנה מחלוקת בין בתי המשפט לתעבורה בשאלת הענישה הראויה על נאשמים שנתפסו בנהיגה בשכרות. ככלל, נציגות המאשימה בירושלים סבורה כי על נאשמים שנתפסו נוהגים בשכרות יש להשית באופן גורף את עונש המינימום הקבוע בפקודה, ורק במקרים חריגים ביותר, ניתן להשית פחות.  נציין שעמדה זו שונה באופן מוחלט מעמדת התביעה המשטרתית במקומות אחרים והתביעה מסכימה עם כך.

לאחרונה בשל הבעייתיות הקיימת בתיק השכרות המדינה מבקשת לתקן את החוק ולקבוע מדרג בעניין הנהיגה בשכרות. תיקון 106 לפקודת התעבורה מבקש לקבוע דירוג על פי רמת האלכוהול וזוהי הלשון המוצעת (בתזכיר):

כשבבדיקת דגימת נשיפה או דגימת דם (להלן - דגימות) נמצא בגופו של הנהג עד פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר, ואם מדובר בנהג שחל עליו ריכוז מותר מופחת לפי פסקה (3א) להגדרת "שיכור" בסעיף 64ב לפקודה, בגופו נמצא עד ריכוז האלכוהול המותר דרך כלל- עונש המינימום יהא פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה  לשנה אחת;

כיוון שהיום הכמות על פיה מרשיעים היא 290 מיקרו-גרם, הרי עד לכמות של 435 מיקרו-גרם עונש המינימום המוצע על ידי המדינה, הוא רק שנה אחת, ומדוע לכן יגרע חלקו של הנאשם שהודה ולא ניהל הליכים ולא משך הדיון?  מוזר הוא שהמדינה בכובעה האחד טוענת שיש לשנות החוק הקיים, ובכובעה השני מגינה עליו בחירוף נפש אפילו אם ישנן נסיבות שלא לדבוק בו.

עוד יש להוסיף כי טענת התביעה שבתי המשפט עומדים על פסילת המינימום אין לה על מה שתסמוך.  מחקר ראשוני שנעשה ע"י ד"ר שומרון מויאל ופרופסור מימי אייזנשטדט הראה כי בקרוב ל - 65% מתיקי השכרות, היה האורך הממוצע של הפסילה פחות משנה ובמקרים רבים חודשים ספורים.  נתון אחר הראה כי ממוצע הפסילה בכלל התיקים (החמורים והקלים יחדיו) היה 13.5 חודשים עם סטיית תקן משמעותית של 11.2 חודשים.  המשמעות של סטיית התקן היא כי היו הרבה מאוד מקרים בהם הפסילה הייתה נמוכה (המחקר הוצג בהשתלמות שופטי התעבורה בחודש פברואר 2012).

לאלה יש להוסיף כי מוזרה בעיני עמדתה של התביעה שכן התביעה עצמה הגיעה לפניי לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש פעמים להסדרי טיעון שבמסגרתם הוטלו על נאשמים עונשי פסילה נמוכים להפליא משיקולים של "נסיבות מיוחדות". אם הבנתי נכון, הרי לגרסת התביעה יכולה היא להגיע להסדרים ולקבוע כי ישנם נסיבות מיוחדות, אך בית המשפט איננו רשאי לעשות כן, וגישה זו כמובן איננה יכולה להתקבל.  במילים פשוטות יותר, התביעה גורסת כי היא ורק היא תקבע מהן הנסיבות המיוחדות. דעתי שונה היא שכן לא יעלה על הדעת כי קביעת הענישה תעשה על ידי התביעה דווקא.

ככלל עמדתו של מותב זה היא שבהתקיים נסיבות מיוחדות במקרה הקונקרטי שלפניו רשאי הוא להשית פחות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה חלקה תהא על תנאי. זאת בהתאם לסמכות שהוענקה לו בחוק. בהקשר זה יש לציין כי שיטת הענישה בשיטתנו היא שיטה המשקלל את נסיבותיו המיוחדות של כל אדם ואדם.

כמובן, השאלה היא האם במקרה שלפנינו יש נסיבות מיוחדות? התשובה היא כן.

במקרה של הנאשם שלפניי התרשמתי כי מדובר בנאשם צעיר ונורמטיבי שמעד מעידה חד פעמית ושתה מעל הכמות המותרת בחוק. עוד התרשמתי כי העבירה בתיק דנן, אינה מאפיינת את התנהגותו ואורח חייו. ככלל הנאשם עשה עלי רושם אמין של אדם שומר חוק ועושה כל אשר לאל ידו על מנת להצליח בחייו.

נוסף לאמור, לאחר ששירות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשם, בנה לו תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור בתפקיד אחזקה, גינון עבודות משרדיות ושליחויות במסגרת הגן הבוטני האוניברסיטאי. 

הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ובכך חסך מזמנו של בית המשפט.  הודאתו של הנאשם מלמדת כי הנאשם הפיק לקח לחיים.

המתחם הראוי בעבירה מעין זו ובנסיבות מעין אלו הוא בין ששה חודשים פסילה לבין שלושים חודשי פסילה, הכל בנסיבות העניין.

בנסיבות האמורות, הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקללתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, הודאתו באשמה, כמות האלכוהול ורכיבי הענישה תחליפים.

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

         א.         פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל תשעה חודשים, בניכוי 30 ימים בהם נפסל מנהלית. וחמישה וחמישה עשר חודשי פסילה על תנאי למשך שנה, אם ינהג בזמן שכרות. הנאשם יפקיד את רישיונו תוך 60 יום מיום מתן גזר הדין.